מרכיבי השכנוע של אריסטו במאה ה-4 לפני הספירה חיבר אריסטו (Aristotle) מסה על רטוריקה ופרש בה את משנתו לגבי האופן היעיל ביותר לשימוש בשפה כדי להניע אנשים לכיוונים שונים. אריסטו ניסח את העקרונות המרכזיים של אומנות הרטוריקה ומיקד את רכיבי השכנוע ל-3 מושגים מרכזיים שעד היום מהווים את היסודות של הרטוריקה האריסטוטלית:

1. אֶתוֹס (Ethos) – אופי ואישיות הדובר. הדובר צריך לשכנע את הקהל באמינותו, כשירותו וסמכותו לשכנע, באמינות מקורות המידע שלו עליהם הוא מסתמך. האתוס יכול גם להתבטא במראה החיצוני של הנואם, הלבוש שבחר ללבוש, שפת הגוף שלו, אופן התנהגותו מהרגע שנכנס למקום בו מדבר, מידע מוקדם שיש לקהל על דמותו ואישיותו של הדובר. חוזקו של האתוס הוא החשיבות שהקהל מקנה לאישיות הדובר ונטייתו לקבל עמדה של אדם בעל ידיעות או ניסיון, מומחה בתחום מסוים. 
2. לוֹגוֹס (Logos) – פנייה אל השכל ואל ההיגיון. הדובר צריך לגרום לקהל להבין את ההיגיון הפנימי של הנאום. הלוגוס מורכב מהצגת עובדות, טענות, נימוקים, נתונים, הדגמות ודברים רציונאליים שלא ניתן יהיה להפריך אותם, להציב אותם בהקשר מסוים ובכך להוביל את הקהל אל המסקנה הרצויה. 
3. פָּאתוֹס (Pathos) – פניה לרגשות הקהל. הדובר צריך לחדור אל ליבו של הקהל, לגרום להם להרגיש שייכות אל הנושא, שירגישו שהם חלק בלתי נפרד ממנו וכך גם הם יקשרו אליו וירגישו מחויבות להירתם אליו. הפאתוס מתבצע דרך אמצעים רטוריים שונים הגורמים לריגוש, כגון: הפחדה, הדגשה, מילים מלכדות, הומור, חזרה ועוד. 

*להורדת קובץ עם מקורות ביבליוגרפים רלוונטיים.