את שורשיה של הרטוריקה נוטים לשייך ליוון העתיקה. בעת הקלאסית הרטוריקה (תורת השכנוע) התפתחה כחלק מפריחתם של דפוסי השלטון הדמוקרטים בצורה הישירה וללא תיווך נציגים שהיוו קרקע טבעית עבור דיונים עמוקים וניסיונות לשינוי עמדות ודעות ובכך יכולת השכנוע המילולי הייתה כישור הכרחי לכל אזרח על מנת למצוא את מקומו במערכת החברתית1 והוגדרה כ"אומנות" משל עצמה.
הסופיסטים היוונים שהיו מורים לרטוריקה ודיאלקטיקה שנדדו ממקום למקום, לימדו לנאום ולשכנע והפיצו את תורת הרטוריקה. הספורטיביות של היוונים והנאה מהתנצחות רטורית הביאו אף לקיומן של תחרויות נאומים וכך בתהליך הדרגתי עוררה הרטוריקה גם עמדות של חדשנות, ביקורתיות ואף דחייה גמורה, בעיקר בשל מגמות של נטרול מושג ה"אמת" וההתמקדות בדמגוגיה וקידוש עצם ההתנצחות.
על מצב זה הפילוסופים מתחו ביקורת בטענה של יחס מטעה הגורם לנזק לנפש. עם הקמתה של תנועת הנאורות במאה ה17, טענו תומכיה כי בתהליך שכנוע יש להשתמש יותר בלוגוס (Logos) ופחות בפאתוס (Pathos). עמנואל קאנט (Immanuel Kant) מהמזוהים עם תנועה זו הדגיש את היותו של האדם כיצור תבוני וככזה עליו להשכיל, לשאול ולהעביר ביקורת. בתקופה המודרנית והפוסט-מודרנית ניתן לראות את הגלגולים השונים של הרטוריקה במסגרת נאומים וויכוחים ובבסיסה את הדרישה ל"רציונליזם" בטענה כי כל תופעה בעולם ניתן לתאר ולהסביר בעזרת מילים והיגיון.